אוניברסיטת בר אילן התייחדה עם זכר הנופלים במערכות ישראל וחללי פעולות האיבה

מאות סטודנטים, עובדים ומרצים התכנסו היום בפארק האחדות ע'ש שאפל כדי להתייחד עם זכר הנופלים במערכות ישראל וחללי פעולות האיבה. הטקס אורגן ע'י לשכת רב הקמפוס, הרב שלמה שפר, בשיתוף אגודת הסטודנטים. הטקס לווה בקטעי שירה וקריאה על ידי סטודנטים.
פרופ' חיים טייטלבאום, רקטור האוניברסיטה, פתח בסופדו לחבריו שנפלו על הגנת המולדת. 'בימים אלו של ערב יום הזיכרון לחללי צה'ל, אנחנו במצב רוח לאומי. מצב רוח ישראלי. השירים העבריים, הכתבות בעיתונים, הסיפורים ברדיו, התמונות בטלויזיה – הכל כל-כך ישראלי. תערובת של עצב וגאווה, געגוע ותקוה. בימים אלו אני זוכר את חברי מחיל התותחנים, זוכר ומתגעגע. זוכר את טור' גבי גוילי, חברי לספסל הלימודים, שנהרג בתאונת אימונים בבסיס הטירונים – פחות מחודש לאחר הבגרות האחרונה; זוכר את רב'ט ינון נסים, שנדרש ע'י נגמ'ש באימון סוללה בסיני; זוכר את רס'ן משה שיבר, שנהרג בתאונת דרכים, בדרכו לראיון לקבלת תפקיד סמג'ד; זוכר את סרן איל צור, שעלה על מוקש ליד מרכבה בלבנון, ערב מבצע שלום הגליל; זוכר את סרן אפי חוברס, שהתהפך עם הג'יפ שלו בגיזרה המזרחית בלבנון; כולם נהרגו בעת מילוי תפקידם, כולם נשארו צעירים – לנצח'.
'יום הזיכרון לחללי צה'ל הוא היום הכי ישראלי שיש – אפילו יותר מיום העצמאות! הערב ומחר נהיה כולנו בדרכנו לעצרות שיתקיימו הערב בכל עיר ועיר, לטקסים שייערכו מחר בבתי הקברות הצבאיים, לביקורים בבתי משפחות. כל אלו הם האירועים הכי ישראליים בלוח השנה. נזכור את כולם ונפגוש את כולם - משפחות שכולות, חברים לנשק, דתיים, חילוניים, אשכנזים, ספרדים, ותיקים ועולים חדשים. האווירה המיוחדת מחר לפני הצפירה – כשכל עם ישראל בדרכו לבתי הקברות – היא חוויה ייחודית שמרטיטה אותי מידי שנה בשנה. אין דבר כזה בעולם. ומדוע זו חוויה ישראלית כל כך? הרי יהודים מסרו את נפשם והקריבו את חייהם במשך מאות ואלפי שנים? אולם לראשונה מזה אלפיים שנה, הם עשו זאת למען קיומה של מדינתם העצמאית.
סטודנטים יקרים, ביום הזה ראוי שנֵדע שמלחמת העצמאות שלנו עוד לא תמה. יום הזיכרון לחללי צה'ל ויום העצמאות שלמחרתו, הם סמל למציאות חיינו בארץ הזאת, מציאות של לחימה בלתי פוסקת שיש עימה קורבנות קשים למען עצמאותה וביטחונה של המדינה. הקורבנות לא היו לשווא, הם מחירו הכבד של מאבק צודק על קיומנו בארץ היחידה שיש לנו ולעמנו. ועם זאת, אין נחמה להורים שלא יראו עוד את הבן שב הביתה, לאלמנה שלא תחוש שוב את היד המחבקת, ליתומים שנשבר חלומם, לאחים ולאחיות שאיבדו בשר מבשרם.
בַּיּוֹם הזה, הזיכָּרון מאחד אותנו. זִיכְרוֹן הנופלים, דְּמוּתָם, מי שהם היו, מי שהם רצו להיות ולא זכו לְכָך – הזיכרון הזה עוטף את כולנו ומזכיר לנו שעל אף כל המחלוקות, הַשְּסָעִים, הפילוגים והוויכוחים המָרִים – אנשים אחים אנחנו. אנשים אחים אנחנו, והנופלים הם בני המשפחה המורחבת של כולנו. נזכור את הנופלים. נזכור את הסטודנטים וחברי הסגל שלנו שנפלו במערכות ישראל. נזכור את נפגעי הטרור. נזכור את הסטודנטים שלנו שנפגעו בפעולות טרור. יהי זיכרם ברוך', אמר טייטלבאום.

הרב אהרון כץ, מהמכון הגבוה לתורה, אמר 'ימי הזיכרון, אותם אנו מציינים בימים אלו: השואה האיומה ועצמאותינו הלאומית המתחדשת, עלתה לנו בדמים יקרים של בנינו ובנותינו עתירי החיל. הייתי תלמיד ישיבת ההסדר 'כרם דיבנה' כשיצאנו למלחמת ששת הימים 150 תלמידים, ושממנה לא שבו 12 חברינו. קיווינו שנהיה הדור האחרון של הלוחמים, אך לא זכינו לכך. הבן הצעיר שלי יצא למלחמות והשתתף בקרבות הקשים ביותר כמו אחיו.

יעקב אבינו אומר לבניו 'למה הרעותם לי' כשהם רוצים לקחת את בנימין למצריים, ליוסף. הקב'ה אומר, אני רוצה להמליך את בנו במצריים והוא אומר 'למה הרעותם לי'. מלמד, שיעקב רואה את מה שמסביבו, אבל האמת נסתרת ממנו במהלך גדול ועצום הכולל את גאולתם של ישראל. את זכרם של הקדושים הללו ננצור, ובזכותם של אלו שמסרו נפשם, נאחז'.

שי בכור, יו'ר אגודת הסטודנטים: ' היום בשנת 2011 תשע'א אני, סטודנטים וצעירים רבים ששרתו בצה'ל ובמערכת הביטחון מתבוננים לאחור, אנו מתמלאים סיפוק רב וגאווה לאומית להיות חלק מהעם הזה ומהארץ הזו. מדינת ישראל הוקמה בדם ובקורבנות רבים. משנה לשנה מספר הנספים הולך ועולה הסיפורים הם קורעי לב. רק השנה הוכנו ברצח הנתעב, הבלתי נתפס והבלתי אנושי של משפחת פוגל ביישוב איתמר. מולנו ניצב אויב נתעב חסר תקנה ואנושיות, אך רוחנו ואחדותנו כעם, כמדינה, כחברה וכאחים לנשק הם המבטיחים את ניצחונו ואת תקומת העם היהודי' .

שלומית וידובסקי, סטודנטית שנה א' ללימודי משפטים, סיפרה על אמה, רינה ז'ל, שנרצחה לפני 10 שנים בפיגוע ירי בהיותה בדרכה מהיישוב בית חגי לעבודתה כמורה בקריית ארבע. 'מאז שאמא נרצחה הכל השתנה, אבל ערכיה נשארו לנצח. הייתי בת 10 וחצי, בת למשפחה נורמטיבית של הורים ושישה ילדים. אחי הקטן, יוני, היה רק בן שנה וכמה חודשים. אמא נרצחה בדרכה ללמד את כיתתה האהובה, בדרכה לעשות מה שהאמינה בו – חינוך. כולנו השתתנו בשנים שחלפו, אך החלל העמוק נותר וגם הגעגוע האין-סופי. הלוואי שנלמד לתת מעצמנו יותר ונדע לוותר. נזכור את חייהם של אלו שנפלו וגם את מותם ונלך בדרך שהתוו לנו ומותם לא יהיה לחינם'.

מר אלי שפיר, ראש מדור שכ'ל, קרא קדיש לזכר הנופלים.

בסיום הטקס התקיימה הרצאתו של יו'ר ארגון נפגעי פעולות האיבה, מר יוסי מנדלוביץ', במהלכו התייחס למס' סוגיות על סדר היום. בנושא הכבאים, אמר 'ראוי שהכבאים יוכרו כחללים, אך הדרך שבה שר הפנים מוביל את קבלת ההחלטה היא פופוליסטית ואינה במקומה'. בדבריו, מנדלביץ גם הלין נגד המצב הנוכחי שבמסגרתו חללי פעולות האיבה אינם מוכרים כחללי מערכות ישראל. 'דווקא בימים אלו שהכל קוראים ללכידות חברתית וערבות הדדית, מבחן התוצאה אנו כושלים ומפלים בין דם לדם. מנדלוביץ קרא לשנות לאלתר מצב זה'.
לימודי היסטוריה
אוניברסיטת בר אילן
ייעוץ לימודים