במהלך העשור האחרון נעשו סקרים ומחקרים שונים שהצביעו על דימוי שלילי לה זוכה מערכת החינוך הציבורית כתוצאה מתהליכי הפרטה וחוסר תקצוב מספק. ארבע שנים לאחר תחילת הטמעת רפורמת אופק חדש ושנה לאחר פרוץ המחאה החברתית ביקשו בחוג לחינוך, במכללה האקדמית גליל מערבי, לברר האם חל שינוי בתפיסות ועמדות הציבור כלפי מערכת החינוך.
הנתונים מוכיחים כי המגמה עדיין לא השתנתה. לעומת 19% מהציבור המביע שביעות רצון ממערכת החינוך מגלה הסקר כי יותר משליש מהאוכלוסייה [34%] אינם שבעי רצון ממערכת החינוך באופן מובהק. עוד עולה מהסקר כי לא פחות מ-74% מאמינים כי יש להשקיע יותר במערכת החינוך לעומת 5% בלבד הסבורים כי קיימת השקעה עודפת במערכת.
הנתון שהפתיע יותר מכל את חוקרי החוג נתגלה בתשובה לשאלה באיזו ממסגרות הלימוד היית מעדיף שילדיך ילמדו, ציבורי או פרטי?. [וזאת ללא קשר לאמצעים העומדים לרשות הציבור].
לראשונה אנו רואים כי גם החינוך הציבורי וגם החינוך הפרטי זוכים לשיעורי תמיכה דומים ואפילו עם יתרון קל לחינוך הציבורי [47% לעומת 43% בהתאמה]. זאת בניגוד מוחלט לנתונים קודמים אשר הצביעו על העדפה ברורה של החינוך הציבורי על הפרטי,ציינו החוקרים.
פילוח של הנתונים מראה כי אחוז גבוה של נשים ושל האוכלוסייה המבוגרת [גילאי ה-55 פלוס] מביעה תמיכה בחינוך הציבורי כמו גם מרביתה של האוכלוסייה החילונית.
למרות האכזבה הברורה שעדיין קיימת ממערכת החינוך הציבורית, האוכלוסייה הוותיקה עדיין בוחרת להביע אמון במערכת, כאשר גם בקרב שאר האוכלוסייה מתעוררת בשנים האחרונות תקווה מהולה בציפייה כי מערכת זו תמלא את ייעודה. מציעים החוקרים הסבר.
את האכזבה המתמשכת ממערכת החינוך הציבורית קושרים החוקרים בנתון כי רוב מכריע באוכלוסייה סבור כי ההשקעות במערכת זו עדיין אינן מספקות והבעיות המסורתיות של היעדר השקעות בתשתיות [ציוד, מחשוב], מתן דגש על איכות ההוראה וטיפול נאות בבעיות חברתיות [אפליה, אלימות] המתעוררות בשטח בית הספר, עדין קימות בשטח.
בפועל, גם כיום תקציב החינוך הוא השני בגובהו לאחר תקציב הביטחון ודומה [באחוז יחסי] לתקציבי החינוך במדינות מתועשות, אולם אופן ניצולו וחלוקת הכספים בתוך המערכת מעוררים תהיות.
ד'ר ורד וקנין מהחוג לחינוך, במכללה האקדמית גליל מערבי: הציבור מזהה כי הבעיות הכרוניות של מערכת החינוך מצדיקות טיפול עמוק ושורשי ולכן אינו מתרשם מהטיפולים שנעשו עד כה ואינו משנה את עמדתו בצורה משמעותית. נראה כי גם הפעם הכלבים ימשיכו לנבוח והשיירה תמשיך לעבור.
אחד מהליקויים הבולטים איתה עדיין מתמודדת מערכת החינוך הציבורית, על פי ד'ר וקנין, הוא ריבוי התלמידים בכיתת הלימוד המקשה על איתור הצרכים וקידומם של תלמידי הקצה [המצטיינים והחלשים]. ליקוי מרכזי נוסף אליה נדרשת המערכת הוא ההשקעה התקציבית השווה במוסדות שונים מבחינת ההרכב הסוציואקונומי [ לדוגמא, בית ספר בהרצליה המקבל תקצוב זהה לעומת בית ספר בירוחם].
הציבור אינו סבור שהשקעה מספקת כיוון שהוא אינו רואה את התוצאות בשטח ומרגיש שבמקומות מסוימים הוא עדיין נדרש ל'השלים' את ההשקעה בחינוך ילדיו באופן פרטי, מה שמוביל באופן בלתי נמנע גם לחוסר שביעות רצון.
הפתרונות לבעיות אלו נמצאות על השולחן. חלוקת משאבים נכונה וצודקת הכוללת תקצוב דיפרנציאלי למוסדות חינוך פריפריאלים ובעלי צרכים שונים. מתן עצמאות למנהלי בית הספר לנהל את תקציבם תוך שקיפות מלאה ועוד. מסבירה ד'ר וקנין.
אל לנו לשכוח כי חוסר שביעות הרצון של הציבור ממערכת החינוך כפי שזו באה לידי ביטוי בסקר אינו פוטר אותנו ההורים מגילוי מעורבות יתרה בחינוך ילדנו, לפחות בכיתות ובשלבים המוקדמים. להיפך, מעורבות אקטיבית זו תביא למשל לפיחות ההשפעה של מס' רב של תלמידים בכיתה עקב הקטנה בפערים ובנוסף ליצירת סביבת למידה תומכת וערכית.
לסיכום, על מנת להביא לשינוי אמיתי בשיפור מערכת החינוך הציבורית יש להביא לשינוי בתפיסה. להכניס יותר יצירתיות לניהול והבנת הצרכים, לחלק בצורה נכונה יותר את המשאבים הקיימים ולהסתכל גם על עצמנו כהורים השותפים פעילים לתהליך החינוך של ילדינו וכמהווים חלק מסביבה חברתית מעצבת.
