הביקור בתערוכה פרחים המוצגת באקדמית גורדון לחינוך, מזמן למבקר מפגש עם ציורי הפרחים של רבקה ויס-בלוק השרים שיר הלל ליופי, ועם ציורי נופי ירושלים ותל אביב המנהלים דיאלוג עם פסלי הנשים והילדים של כרמלה רמתי. רבקה ויס-בלוק היא ציירת, אוצרת וחוקרת. נולדה בלונדון להורים ממוצא הולנדי, מגיל חמש התגוררה בעיר חיפה, תחילה ברחוב הלל ולאחר מכן בכרמל. לאחר שירותה הצבאי עברה להתגורר בירושלים, שנופיה המרגשים מככבים בציוריה. בשנת 1976, בעקבות התמחותו הרפואית של בעלה, עברה המשפחה לחיות באנגליה, שם הצטרפה רבקה לאגודת אמני איטון ווינדזור. כאשר עברה להתגורר ביוסטון שבטקסס, עסקה שם בחינוך יהודי, ויצרה סדרה של ציורי קולאז', אשר מרביתם נרכשו על ידי אספנים.
רבקה ויס-בלוק, הייתה המורה הראשונה בחוגי בצלאל לנוער, שהפך לאגף הנוער של מוזיאון ישראל, במשך שנים לימדה בחוות הנוער הציוני ציור, רישום, ותולדות האמנות, וכן הרצתה במכללת אמונה, ובאוניברסיטה העברית. יחד עם מנהל מוזיאון ישראל, מרטין וייל, אצרה רבקה את התערוכה ציורי התנ'ך בהולנד של רמברנדט. כאוצרת אמנות אירופה במוזיאון ישראל נהנתה רבקה לראות ולהראות, ללמוד ולהעביר, ולשתף את קהל באי המוזיאון באהבתה לאמנות זו. רבקה ויס-בלוק תפקידה כמנהלת הכללית וכאוצרת הראשית של המוזיאון היהודי ההיסטורי באמסטרדם, היווה עבורה סגירת מעגל וחזרה אל השורשים ההולנדיים של משפחתה.
עם שובה ארצה אצרה תערוכות שונות, ביניהן תערוכה בכנסת ישראל לרגל מלאת ארבעים שנים למשכן הכנסת בגבעת רם, והכינה את התכנית להקמת מוזיאון משה מונטפיורי במשכנות שאננים בירושלים. שנותיה בירושלים הניבו ציורים בצבעי שמן ובצבעי מים, בהם היא מעלה על הבד והנייר עולם קסום של ירושלים הכמוסה, ופינות חמד החבויות בחצרות פנימיות. כשעברה להתגורר בתל אביב, החלה לצייר את נופיה. חילופי העונות מרתקים אותה, הסתיו ותחילת החורף מצטיירים בעצים הערומים, המתפתלים ושולחים זרועותיהם, כסבך קווים וזוויות, ממרחק ניבטים מגדלי עזריאלי, הנראים בלילות כעדיים משובצים יהלומים. בציורי הפרחים של רבקה יש הד למורשת הציור ההולנדי, בו הפרחים הינם שיר הלל ליופי, וליכולת האמן לתת לו ביטוי מדויק.
כרמלה רמתי היא פסלת שהבשילה לאט, והחלה לעסוק בפיסול בצורה מקצועית רק לאחר קריירה ארוכה בתחום החינוך לילדים. באמצעות פיסול, לרוב בקנה-מידה קטן, כרמלה מנסה להרהר בסוגיות שנוגעות בהיותה אישה, אם וסבתא: גוף האישה, זוגיות, אהבה ואימהות. בעבודתה כגננת בנתה תיאטרון בובות, יצרה בובות מעיסת נייר, ולכל סיפור ציירה תפאורה. בשנת 1990, הצטרפה לבן-זוגה בשליחותו לניו-יורק ל - 5 שנים, שם לימדה עברית בבית ספר יהודי. בשנת 1983 כשיצאה לשנת שבתון, למדה במכללת בית ברל, לתואר מורה בכיר ונחשפה לסוגי אומניות, יותר מכל נמשכה לפיסול , זכיתי לעבוד בסדנה של הפסל הידוע ויקטור חלבני, אומרת כרמלה ומוסיפה, אחרי פרישתי לגמלאות חזרתי לאהבתי הראשונה, הפיסול.
את דמויותיה, כרמלה יוצרת תחילה מחומר, היא מעצבת, מעבה, גורעת, מכופפת ומחליקה. את התוצאה הסופית היא יוצקת בדרך-כלל בברונזה, לעתים גם באבן שנטחנה עד דק כדי שתוכל לשמש כחומר יציקה. הדמויות הן, כאמור, דמויות נשיות, ונוכחותו של גבר ביצירתה מתקיימת רק בזיקה לאישה שכנגדו. הנשים האלה הן חופשיות, נועזות, בטוחות בעצמן. כשהן לבדן, אין בהן מאומה מן הבדידות או השעמום; הן שוכבות להן להנאתן, או מפקירות את גופן העירום לשמש, או עוסקות בפעילות גופנית על גבול המחול הפרטי.
השתיים הציגו בעבר תערוכות יחיד וכן השתתפו בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם.
נשיא האקדמית גורדון פרופ' יחזקאל טלר אומר:האקדמית גורדון שמחה לארח בגלריית גורדון, את התערוכה 'פריחה', תערוכתן המרגשת של שתי האמניות. אני מודה לכרמלה ולרבקה על שהשאילו לנו את יצירותיהן ואפשרו את קיומה של תערוכה מרהיבה זו. החשיפה היומיומית ליצירות תתרום רבות לקירוב הסטודנטים שלנו אל עולם האמנות ותעשיר את עולמם. החינוך לתרבות ולאמנות הוא חלק בלתי נפרד מהתפיסה החינוכית של גורדון, אנו פועלים רבות על מנת להקנות למחנכי העתיד את מלוא רפרטואר הכלים החינוכיים הנדרשים להעביר לתלמידיהם ואין ספק כי עולם האמנות הוא חלק חשוב בהכשרתם זו.
